ריפוי פוסט טראומה הוא מסע חיים. מסע חיים של ישות – יחיד, משפחה, מדינה, רעיון, תקופה, אירוע.
שימוש במונח ״טיפול״ בהתייחס לטראומה ולפוסט טראומה הוא שיוך לא מדויק ופחות נכון למצב של תודעה מפותחת.
מספיק יהיה להבין שטיפול הוא ניסיון לתקן בעיה, ולהבין שפוסט טראומה היא לא בעיה – בשביל להבין את חוסר ההתאמה.
פוסט טראומה הוא מצב נתון – אמנם מצב לא נעים, ולרוב גם לא מוצא חן בעיני החווה אותו ובעיני סביבתו, אבל עדיין – מצב נתון.
מצב החושף את תחילתו של הכיוון ומרמז על הנתיב שנקבע, נתיב, המתחיל בפוסט טראומה, והריפוי שלו, אם ייעשה נכון, ייקח את האדם לייעוד שלו.
כל פוסט טראומה מתחיל במפגש מטלטל בתוך מרחב של אי וודאות, ומרגע המפגש, תצטרך אותה ישות לנוע, להכיר וללמוד את דרכה. לעצב אותה. לדעת אותה.
כי הרי בתודעה הקיימת עולות שאלות של ״למה זה קרה לי״, ״בשביל מה״, ״מי אחראי״ ועל מי מוטלת האשמה״, ״מה עכשיו״, ״מי יעזור לי״, ״לאן חוזרים״?
שאלות שאין עליהן תשובה כי אין להן באמת מקום. ולאלה, מצטרפת נטייה של חיפוש אחר פתרון מהיר, ידוע ומקל, כדי שאפשר יהיה לחזור למוכר – ״חזרה לשגרה״.
אבל פוסט טראומה היא סמן של אירוע שאין בו אשמים, אין לו תרופת קסם, ובעיקר, אסור לנסות לחזור ממנו לשגרה המוכרת.
מה יש בו? יש בו קצה חוט לתרופה המותאמת אישית לאותה ישות, שרק היא יכולה למצוא.
וכאן, חשוב לשים דגש על נושא החזרה לשגרה.
מי לא שמע בילדותו לאחר שנפל מאופניים, ״הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לעלות עליהן שוב, כדי שלא תפתח פחד מאופניים״ – מה שנקרא – חזרה לשגרה.
נפילה מאופניים היא הכשרה באותו המסלול בו אנו צועדים, לכן, במצב כזה, אין כל ויכוח לגבי חזרה לאותה השגרה, שוב ושוב, עד שנדע לרכב על האופניים מבלי לפחד.
לעומת זאת, טראומה, שמביאה בעקבותיה פוסט טראומה – היא סימן לכך שהמסלול בו אנו הולכים אינו מתאים עוד. או שהתבגרנו ואנו צריכים לעבור למסלול אחר, או שמלכתחילה בחרנו בדרך שאינה נכונה לנו.
לכן, חזרה לאותה שגרה, תהיה בזבוז של המקרה. היא תחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, ותביא איתה מצב בלתי נמנע של טראומה נוספת שתיאלץ בדרך זו או אחרת להזיז אותנו למסלול הנכון לנו.
כולנו פוסט טראומטיים, בצורה כזו או אחרת, מאירוע כזה או אחר.
רובנו, לא זוכים לראות באופן גלוי את הטראומה המטלטלת שהפכה אותנו לפוסט טראומטיים, זו שתוביל אותנו להיות מי שאנחנו – שתקבע את דפוסי ההתנהגות שלנו, את הקשיים שלנו, את המחלות שלנו, את הייסורים שלנו, את התורשה שנעביר, וגם, את המתנות שהיא מביאה איתה אלינו.
כשהיא מגיעה באופן גלוי וציבורי כל כך, כמו היום, היא שייכת באופן פרטי לאלו שחווים אותה באופן ישיר, ובמקביל היא גם מציפה דפוסים ורגשות
לסביבה הקרובה והרחוקה, דפוסים ורגשות הבאים לסמן על נקודות מהעבר, כאלו שעדיין לא עברו ריפוי מלא.
לכן, יותר מתמיד, כשהיא מגיעה באופן גלוי וציבורי, זוהי הזדמנות המאפשרת לרדת לעומקה ולהתחיל לרפא אותה כדי לאפשר חיים.
לרדת לעומק זה לא קל ולא תמיד נעים,
לקבל את העומק זה עניין של מוכנות שאין לה כל קשר עם הבנה והגיון,
אבל ריפוי אמיתי ושלם, מתקיים רק כמסכימים לחבר את כל הקצוות יחד – את המובן והלא מוסבר, את הנתפס והבלתי מוכל, את הרצון ואת הפעולה, את הרוח ואת החומר.
אז מה עושים במצב של פוסט טראומה?
מזהים את ההזדמנות ומתחילים מסע שלם של ריפוי
אנו, בברבור אדום, מסתכלים על הדברים מזווית אחרת, ולכן מצליחים לראות מעבר למה שנראה בזווית הרגילה.
אנו רואים כיחידה אחת מתפקדת בו זמנית גם את הגוף הפיסי, גם את הנפש, וגם את המערכת הסובבת את היחיד, כמו גלגלים של שעון שבשילוב הנכון מפעילים אותו לדיוק מירבי. ואז, במלאכת מחשבת, באהבה, בצניעות ובסבלנות אנו בונים יחד עם האדם את דרכו אל הריפוי המיוחל, בה יוכל לצעוד בטבעיות.
